קטגוריה: סיפורים

לטייל בתקופת המבחנים באוניברסיטה

באחת מהפעמים שהייתי בהודו, טיילתי עם סטודנטית שהייתה צריכה לחזור הביתה לקראת פתיחת שנת הלימודים. דיברנו בטלפון כשהיא הייתה בארץ, והיא סיפרה לי שהיא מאוד עמוסה, כי היא נמצאת בחופשת מבחנים. אני זוכר שלא הצלחתי להבין את הקונספט הזה. חופשה? של מבחנים? יש פה ניגוד אינטרסים. חופש הוא בהכרח ללא מחויבויות! אם יש מבחנים, איפה החופש?!

בשנתיים שעברו מאז הגעתי גם אני אל האוניברסיטה. כבר מחופשת הראשונים ניסיתי למצוא דרכים ללמוד בהצלחה למבחנים אבל באותו זמן, לא לוותר על החופש שלי, שאני כל כך זקוק לו כשאני נמצא במסגרת כזאת אינטנסיבית. האם אני באמת חייב לכלוא את עצמי בחדר כל היום ולנסות לדפוק את החומר לתוך הראש…או שאולי יש דרך אחרת?

אז קראתי, חקרתי, בדקתי וניסיתי. עם הזמן מצאתי את הדרכים הכי טובות עבורי ללמוד באופן יעיל, פרקטי ובעיקר – מהנה. אז הנה הן כאן לפניכם:

1) לשים את הכלאפון בחדר אחר, ולהשקיט אותו.

אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בזמן שטיילתי היה חוסר התלות במכשיר. כאשר נפטרים מאינסוף הסחות הדעת הפוטנציאליות שנמצאות בו, אפשר להתבונן ולהיפתח לסביבה. זה חופש! למידה ללא כלאפון באזור הופכת בעבורי כבמטה קסם לחוויה אפקטיבית הרבה יותר, ומאפשרת לי ריכוז ומיקוד בחומר.

2) לעשות חימום.

האם הייתם מתחילים אימון בחדר כושר לפני שהתחממתם? המוח הוא כמו שריר – הוא צריך גירוי ראשוני כדי להתחמם ללמידה. אני משתדל להתחיל את הלמידה בקריאה מעשירה ומעניינת, כדי להתחיל לגרום למוח להיכנס למוד של קריאה, חשיבה וזכרון. הספר הזה שאין לכם זמן לקרוא, הכתבה במגזין או בבלוג שאתם אוהבים, או אפילו חלק בחומר הלימוד שהכי מעניין אתכם – תקראו במשך 5 דקות. זה כיף!

3) להתלהב! 

איך יכול להיות מצב בו ילד בכיתה ה' לא זוכר איך לפתור תרגיל בחשבון, אבל זוכר בעל פה את כל שמות השחקנים של מכבי תל אביב? כי זה מעניין אותו, זה מרגש אותו, זה מלהיב אותו! אנחנו זוכרים בקלות מה שמבדר, מרגש ומעניין אותנו. מה עושים כשהחומר שאנו צריכים ללמוד לא ממש מעניין? מוצאים דרכים להתהלב ממנו! שאלה שנותנת לי מוטיבציה היא: במה יעזור לי לדעת את החומר הזה? מה ארוויח מכך? התשובה יכולה להיות שיהיה לי נושא שיחה חדש ומעניין, שיהיה לי יותר קל בקורסים הבאים, שאלמד יכולת חדשה, או שפשוט בזכות השינון…תשתפר לי יכולת הזכרון!

4) טיולימוד – למידה בזמן טיול!

אחד ההרגלים הכיפים שיצרתי לעצמי הוא ללמוד למבחן בזמן טיול בטבע. מתחיל בפק"ל קפה וקריאה ברפרוף של החומר, ואז יוצא לדרך. במסלול אני עושה לי תחנות למידה, יושב וקורא, לפעמים מספר לעצמי את החומר בקול (בכל זאת אמצע היער, אף אחד לא שומע…) ובהליכה בין לבין משנן את החומר. לפי ערן כץ, שיאן גינס בזכרון,  למידה תוך כדי תנועה היא יעילה פי שתיים ! 

אני דואג מראש שיהיה לי את כל החומר כתוב במחברת או מודפס כדי שאוכל לקחת אותו איתי ולא אהיה תלוי במחשב. הסחות דעת מועטות, ריכוז מוגבר והעיקר – מצב רוח טוב כי אני נמצא בחוץ, בשמש, בטבע :)

והטיפ הכי חשוב: לשמור שהדפים לא יעופו ברוח :)
טיולימוד בנחל נדר בכרמל. העיקר שהדפים לא יעופו ברוח :)

5) לדעת את זמני הריכוז שלי במהלך היום.

מתי אתם לומדים הכי טוב? אולי בלילה, שכולם כבר ישנים ויש שקט, זה הזמן בו המוח שלכם מתעורר לחיים? אולי במהלך שעות הבוקר? ומתי הריכוז שלכם יורד? האם בשעת הצהריים, אמצע היום? או כשמתחיל להחשיך? תכירו את עצמכם מהבחינה הזאת. אולי תגלו שבכלל לא שווה לקום מוקדם מאוד בבוקר ללמוד, כי יכולת הקליטה שלכם נמוכה מדי, או שכדאי לישון שנת צהריים קצרה באמצע היום כדי לקום רעננים. אני יודע ששעות הריכוז שלי הן בין 9:00 עד 18:00 בערך. בשעות בהן המוח שלי כבר מסרב לחשוב, לזכור ולשנן, כשאני מוצא את עצמי קורא את אותה שורה שבע פעמים מבלי להתקדם הלאה –  אני עושה דברים שלא דורשים מאמץ מנטלי כמו בישול, סידור, ניקוי, ספורט, וכו', וכך מנצל את הזמן באופן המיטבי.

6) לקבוע משהו לערב.

אני דואג שבסוף היום יהיה לי מפגש חברתי: ספורט, גלידה, סרט, שיחת נפש, הכל הולך. עוזר לדעת שבסוף היום, אחרי שסחטתי את המיץ של המוח עד תום (בתקווה שיצא מיץ תפוזים טעים), יש לי תוכנית כיפית שאני מצפה אליה. זה גם נותן לי מוטיבציה לסיים את כל מה שרציתי עד הערב.

7) ללמוד במקומות מגוונים.

כשמטיילים, נחשפים לנופים, אנשים ומקומות חדשים בתדירות גבוהה. זה מרגש, שונה, מעניין ונותן אנרגיה וחיות לגוף ולנשמה. מצאתי שגם ללמוד במקומות שונים בכל פעם נותן תחושה דומה! רק השבוע למדתי בנחל נדר בכרמל, מרכז למידה בחיפה, בגן ציבורי ובבית קפה שאני אוהב. לפעמים קורה לי במהלך מבחן שאני נזכר בפרט כלשהו בשל הקשר למקום בו למדתי ("איפה קראתי על תנועות המחאה היפניות בשנות ה60? אה, נכון, בבית הקפה הזה ברחוב מסדה…אני זוכר שהמלצר הגיע בדיוק שרה"מ יפן הכריז על רפורמות :))

המסעדה הזאת שתמיד רציתם לנסות? יש לכם תירוץ לבלות שם הרבה זמן :)

8) לרוץ!

לחץ הוא מצב פיזיולוגי שנועד להכין את הגוף להתגוננות מפני סכנה ממשית. התחושות הפיזיות שאנו חשים נועדו להכין אותנו לשתי תגובות אפשריות: להילחם (Fight) או לברוח (Flight). כשאנחנו רצים, אנחנו מאפשרים לגוף לשחרר את אנרגיית הלחץ, מנצלים את התסמינים הפיזיולוגיים למטרתם המקורית, ובכך מפחיתים אותו באופן משמעותי.

כשמפחיתים את הלחץ, מרגישים יותר טוב, לומדים יותר טוב, חיים יותר טוב !

כמובן שיש שיטות רבות נוספות שוודאי עובדות לכל אחד ואחת מכם. המסר שאני רוצה להעביר פה הוא שחשוב לנסות ולגלות מהי השיטה הכי טובה עבורכם – לצאת מהאוטומט, ובמידת האפשר – לא לוותר על הדברים שעושים לנו טוב!

שתהיה חופשת מבחנים מהנה :)

Valley Of Flowers

רישיקש – המסע בעקבות השקט

ואז היא התיישבה לידי. ככה מתחיל כל סיפור טוב, לא?

כמה יפה שהמציאות יכולה לעלות על כל סיפור. שהרפתקאות החיים יכולות להתעלות מעל כל דמיון. שתובנות שנלמדות בדרך מתעלות מעל כל אגדה.

לקראת סוף הטיול שיל ברישיקש, ביצעתי החלטה. לא עוד רביצה אינסופית מעל אורז עם קארי, לא עוד בטלה על החוף לצד הנהר הזורם לאיטו. רציתי לצאת אל חווית טיול שונה בתכלית ממה שהייתה לי עד כה. רציתי לצעוד, לחקור, לטפס, לשאוג משמחה והתרגשות אל עבר הרים מושלגים. רציתי לשמוע את קולות השקט המוחלט של הטבע. יש בישיבה משהו ממכר, אבל החוויות שנחקקות בראש הן אלו שבתנועה.

הבעיה הייתה המחסור בשותפים לטראק. נראה שככל שאני מתאמץ יותר, ככה האנשים חומקים ממני. הצעתי להם חוויה מטלטלת: חמישה ימים עמוק בהימלאיה ההודית, הרחק מאזור הנוחות. עשר שעות נסיעה באוטובוס מצ’וקמק, שלושה ימים של הליכה מאומצת ונופים ששווים את הכל. הרבה אנשים אמרו לי “אולי”, אבל אף אחד לא נתן תשובה בטוחה.

אז שוב החלטתי לתת ליקום לעשות את שלו. התרווחתי לאחור בכורסה, נכנע לתחושת הידיעה העמוקה, שהכל יהיה בסדר ומה שצריך לקרות יקרה. וחיכיתי.
ואז היא התיישבה לידי.

***

סיליה
סיליה

סיליה היא בחורה נורבגית, ביישנית ומתוקה, ילדותית בצורה מדבקת. יש לה כשרון להתרגש מהדברים ה“קטנים” ולחיות את ההווה בצורה מעוררת השראה. היא כנראה הטבעונית היחידה בנורבגיה. לא נותנת לאנשים אחרים לקבוע את דרך החיים שלה. עצמאית. אמיצה. צלמת עיתונות. השותפה המושלמת לטראק החלה להתגלות לפני.

מטרתנו הייתה להגיע לעמק הפרחים (Valley of flowers national park) מרחב מרהיב ביופיו בין הרי ההימלאיה.
נזרקנו באוטובוס כמו פטריות במחבת, כשברקע עלתה הזריחה מעל ההרים והעמקים. ועם כל הטלטלות של דרך העפר הבלתי נגמרת התערבלו אצלי מחשבות אינסופיות. ועם הזריחה עלתה גם ההתרגשות, נסתרת לפעמים מאחורי דאגות על מה שקרה ומה שיקרה, כמו השמש מאחורי העננים.
אחרי עשר שעות ושלוש עצירות לאוכל חריף מדי, הגענו לעיירה בשם ג’וסימט (Josimath). סיליה התרגשה לראות נוף של הרים נשקף מהחלון של החדר שלנו, כי זה הזכיר לה את הבית, ואני נשכבתי על המיטה באנחת רווחה שרק גב שחווה נסיעה שכזאת יכול להכיר. למחרת התחלנו לעלות בדרך סלולה שמטפסת מעלה אל עבר הכפר גהנגריה (Ghangaria), בסיס היציאה לטראקים.

זריחה בהרי ההימלאיה
זריחה בהרי ההימלאיה

בני הלוויה שלנו במהלך ההליכה היו הסיקים. כבר פגשתי והכרתי את בני הדת הזאת בטיול הקודם בהודו. הם אנשים מלאים וחמים, לבושים טורבנים צבעוניים ובעלי זקנים ארוכים. רקדתי איתם בחתונה פאנג’בית מסורתית, ביקרתי בשדות האורז שלהם וחגגתי איתם את חג הדיוואלי במקדש הזהב באמריצר, המקום הקדוש להם ביותר.
רוב הסיקים שפגשו אותנו בדרך היו חדורי מטרה. מבט אחד בישראלי ובנורבגית הספיק, והם מיד עטו עלינו. המטרה הייתה אחת: סלפי. לכל אחד מהם היה ברור שאם הם רואים מישהו מערבי, הם חייבים להצטלם איתו. אני חושב שהתמונה שלי נמצאת ברוב הטלפונים בפאנג’ב, בירת הסיקים שבמערב הודו.

לקראת סוף הטיפוס פגשנו סיקי אחד מיוחד, שלא ביקש להצטלם איתנו. קראו לו גיל והוא היה רב חובל בספינות משא במשך חמישים שנה. הוא ביקר בלמעלה מ100 מדינות ומכיר את רוב נמלי הספינות בעולם, כולל נמל אילת. עם מבט שמח ועיניים בורקות מאנרגיה הוא סיפר לנו סיפורים נפלאים, ובלי לחשוב האטנו את הקצב כדי להמשיך ללכת לצידו. “הסיקיזם היא דת שמבוססת על משנתם של עשרה גורואים”, הוא סיפר. “הגורו העשירי, גובינד סינג, עשה מדיטציה בחייו הקודמים על הראש ההר שאליו אנחנו הולכים”. הסיקים שמגיעים לכאן לא מגיעים אל עמק הפרחים, אלא אל אותו הר – Hem Kund Sahib שמו. זהו אחד מאתרי העלייה לרגל הפופולריים ביותר בדת, ולסיקים רבים, שרובם לא מקפידים על פעילות פיזית ואוכלים הרבה אוכל שומני וחריף על בסיס יומי, זהו “הטראק השנתי” שלהם: טיפוס תלול לגובה 4,300 מטרים אל עבר המקדש והאגם הגדול שלצידו.
העפתי מבט אל עבר סיליה שהלכה בעצלתיים עם התרמיל הורוד שלה, כל כך פשוטה ומקסימה, כולה חיוך אחד גדול. החלטנו פה אחד להצטרף אל עולי הרגל ולעלות אל המקדש לזכרו של הגורו.

דקה לפני שהוא ביקש מאיתנו להצטרף
סיקי מבצע סלפי. דקה אחרי, הוא ביקש מאיתנו להצטרף

***

בני הלוויה השניים שלנו היו הסוסים. הם קושטו בצבעים שמחים ובפעמונים, אבל בנפש שלהם לא הייתה כל שמחה. הם מבלים את חייהם בסחיבה של עולי רגל מעלה ומטה במורד ההר, מחליקים בפרסות שבורות, מצולקים מאוכפים פוצעים, מחרבנים תוך כדי ריצה ומרכינים ראש מפני מכות השוט. כל פעם ששמעו צליל פעמון התכווצנו קצת בכאב שלהם, ובליטופים ומבטים ניסינו לשדר להם קצת נחמה. ישנם גם אנשים שאוהבים חיות, רצינו לומר להם, אוהבים ומכבדים כל יצור חי בעולם.

למחרת התחלנו בטיפוס המאתגר. אחרי כמה שעות מתישות ונוף מרהיב שהולך ונגלה, הגענו למדרגות ואחרי שעברנו אותן, עוצרים לנשום עמוק ולאכול עוגיות קוקוס, הגענו למקדש. בראש ההר שכן אגם ענק, מימיו קפואים, ומקדש הומה עולי רגל עם קערות מרק ותה שחולקו בחינם. למרק היה טעם של קדושה ונדיבות עם ניחוח של הפשרת ידיים קפואות. זה היה לא יאמן לראות את כמות האנשים, מכל הגילאים, שבאו מכל קצוות הודו כדי לעלות לכאן.
שלפנו מצלמות ובילינו שעתיים שלמות במקום, תופסים בעדשה פורטרטים ורגעים מעניינים. לבסוף אמרנו שלום ותודה, שלחנו לסוסים המסכנים מבט אחרון של נחמה וירדנו למטה.

סוסים מקושטים בדרך למטה
סוסים מקושטים בדרך למטה

***

ככל שהתקדמנו, החלו להיעלם רעשי הרקע. לא עוד פעמוני חמורים וסוסים, לא עוד מסעדות קטנות לצד הדרך ומוכרים שדוחקים בנו לקנות משהו. לא עוד אנשים שרוצים להצטלם איתנו. וגם אנחנו, מוקסמים, שתקנו. בדרכנו אל עמק הפרחים, סוף סוף.

הלכנו בדממה, כל אחד בראשו. יודעים שזה היום האחרון לטיול שלנו. כבר היום נגיע חזרה לג’וסימט בג’יפ, נישן במיטה מטונפת ונקום מוקדם מאוד למחרת כדי לנסוע חזרה לרישיקש. חזרה למציאות. חזרה למחשבות.
לאחר כשעה הליכה הגענו אל תצפית מרהיבה אל עמק רחב, מלא במרבדי צמחים צבועים צבעי סתיו והרים קפואים במרום. השמש זרחה בקרניים מפנקות, ולא היה שם אף אחד מלבדנו. ירדנו אל העמק והגענו למפל מים קפואים וצלולים. נכנסתי בלי לחשוב פעמיים, נותן למי הקרחון לשטוף אותי במבול של חוויות השבוע האחרון. מן הרחובות העמוסים של רישיקש, דרך אוטובוס מטלטל ומקפץ, סיקים מתעקשי-סלפי, פעמוני חמורים, מוכרים מציקים, רעשי רקע, רעשי רכב, רעשי חיות, רעשי צפירות, ועוד ועוד…הרגשתי, שהגעתי לבסוף אל השקט שאותו חיפשתי. אוי, כמה הערכתי אותו באותו רגע…

מים קפואים ושקט נפלא
מים קפואים ושקט נפלא

***

חודשיים אחרי, אנחנו יושבים בפלאפל “השמן” באילת. נסענו באוטובוס די נוח של 6 שעות, והנה אנחנו כאן. היא לומדת עיברית דרך אפליקציה בסמארטפון, אני לומד נורבגית. אח”כ אנחנו יוצאים לטייל בטיילת. האמת, שהיא הייתה די שקטה.

orc_9453

Rishikesh

לא הכל מושלם – טיול לא מושלם ברישיקש

"אז מה אתה כל כך אוהב בהודו?"

מוני הייתה בחורה הודית עם שיער שחור עד הכתפיים ומשקפיים היפסטריות גדולות, שגדלה במחוז אסאם הנידח שבצפון מזרח הודו ועברה לדלהי כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. היא ניסתה להבין את פשר התופעה הזאת שנקראת אני, בחור לבן עם תרמיל מרופט, שמתרווח על הספה בחדר שלה בחיוך מותש. אורות פלורסנט, רצפה שחורה, פוסטרים של סרטים על הקירות ופסקול בוליוודי ברקע.

"הודו היא בלאגן יפהפה", אני מנסח את זה במשפט אחד. איך אפשר להסביר? הריחות המתקתקים חריפים, הצבעוניות הבלתי נגמרת, הסיפורים האנושיים שמציצים מכל סמטה, צלילי התופים שמנגנים שנטי שנטי…

יצאנו לשוק המקומי מתחת לדירה. בדלהי גרים יותר מפי שניים מכמות האנשים שבכל ישראל. השוק הוא קטן ואפוף עשן ואבק. מכוניות ואופנועים מצפצפים מכל עבר. אנשים יורקים על הרצפה. מישהו סוחט איזה מיץ. אני טועם. זה מלוח וקר. אני מחפש את הקסם שזכרתי, החיוך והקבלה, האהבה שנפרשת באוויר כמו שמיכת טלאים, ולא מוצא אותם.

"בלאגן רועש ויפהפה", אני מתקן את תשובתי למוני, שמחייכת בהסכמה, ושואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה.

***

אנחנו מתכננים תוכניות, ולפעמים ברור לנו לגמרי איך אנחנו רוצים שהדברים יראו. גם אם לא במודע, אני יוצרים לעצמנו ציור מושלם של המציאות העתידית. ציפיות יכולות להיות דבר נהדר. הן מסייעות לנו להתמקד ולהבין מה אנחנו רוצים. אבל הן הופכות לכלי עזר רק כאשר אנחנו לא נתלים בהם, רק כאשר אנחנו נותנים להם להיות כמו נוצות ברוח. תמיד קיים סיכוי שהם יעופו הרחק ועדיין, אפשר להנות מהיופי של התופעה.

בפעם שעברה טסתי לכאן עם כרטיס כיוון אחד, חמוש במצלמה וסקרנות אינסוף, וביליתי בתת היבשת שישה חודשים מדהימים. הפעם, ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהטיול שלי בהודו יראה, ואפילו ציירתי את זה לפרטי פרטים. בדלהי תוכננתי להעביר סדנת צילום פורטרטים לחברים של נאקול, החבר ההודי אצלו התארחתי, ואז להמשיך הלאה לעבר רישיקש, בירת היוגה העולמית. ראיתי את עצמי מתחיל כל יום ביוגה ומדיטציה, שותה שייקים ירוקים, טובל במימי נהר הגנגה הקדוש, מטהר את הגוף והנפש ומרגיש בריא כמו שלא הרגשתי בחיי. ראיתי את עצמי פוגש אנשים מעניינים מכל העולם, יוצא לחקור את מורדות ההימלאיה על גבי אופנוע קטן, נזכר שוב איך זה לטייל, מתענג ומודה על כל רגע ורוגע. אבל את הטיסה להודו פספסתי, נאלצתי לקנות כרטיס חדש והגעתי לטיול עם רגשות מעורבים. הייתי צריך להיזכר שבהודו, כמו בחיים, בשביל שקט ושלווה צריך לעבוד.

***

למחרת בבוקר כבר הייתי עם נאקול על גבי האופנוע. בדרך למבצר האדום אנחנו עוברים בצ׳אנדי צ׳וק (Chandy Chowk), אחד הרחובות העמוסים בעולם. ״לאיזה כיוון מותר לנסוע פה?״, אני שואל אותו בזמן שאנחנו חצי עומדים חצי נוסעים. ״לכל כיוון״, הוא אומר, ״זאת הודו״.

אני הולך ברחובות כמו זומבי, והכל כאילו מוכר: מאות האנשים שפשוט יושבים שם ובוהים בחוסר מעש, עשן האגזוזים, צווחות הצופרים, כמו מכונה אוטומטית משומנת היטב של כאוס מוחלט. ניסיתי לחצות את הרחוב וכמעט נדרסתי. שני ילדים הצביעו עלי וצחקו. לאן הגעתי? איפה הקסם? למה אני לא מרגיש כמו בפעם הקודמת? אז נכון שזו דלהי ולא איזה כפר קטן בהימאליה. אבל עדיין, בטיול הקודם כל רחוב צדדי בהודו נראה לי מקסים ומרתק, לא משנה היכן הייתי.

orc_8735
Chandy Chowk, Delhi

המשכתי לרובע המטיילים, פהארגאנג' (Paharganj) ונכנסתי לחנות מוזיקה שזכרתי מהטיול הקודם. "אפשר לשבת ולנגן פה קצת?" שאלתי, מייחל ליצור מרחב של מוזיקה נעימה משלי בתוך הבלאגן שנוצר לי באוזניים."כמובן חבר! בהודו אתה קודם כל אורח ורק אחר כך לקוח", אמר לי המוכר בזמן שהוא מזג לי כוס צ'אי. הרגשתי מעין חמימות מתפשטת בתוכי, אותה הרגשה שמקבלים כשמישהו פותח לך את דלת ביתו עם חיוך. המוכרים בחנות הסבירו לי כל מה שרציתי, צחקו איתי, נתנו לי להתנסות ולנגן, גרמו לי להרגיש בבית, ואז מכרו לי כלי נגינה במחיר מופרז מאוד. הודו.

ביליתי בדלהי ארבעה ימים שהרגישו נוראיים וחסרי טעם. אך מבעד להררי האבק והרעש, הציצה אלי נקודת אור אחת. קראו לה יוליה.

נפגשנו בטיסה ממוסקבה לדלהי. אחרי קונקשיין של 10 שעות, אותן ביליתי בשיטוט בעיר הבירה הרוסית, הייתי מרוט מעייפות והצמדתי את הראש לחלון בתקווה לשינה מתוקה. לפתע התיישבה לידי בחורה שנראיתה כאילו יצאה מסרט של ג'יימס בונד. שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות ובורקות, גזרה דקה וחיוך מושלם של שיניים לבנות. בזמן השיחה גיליתי מישהי שמחה, אנרגטית, חיובית ועם תשוקה אדירה לחיים. היא שאלה אותי שאלות, ביקשה לראות תמונות שצילמתי, נתנה מחמאות, החליפה איתי מספרי טלפון וקבעה שנצא לסשן צילומים בדלהי. לידה ישב גבר רוסי מבוגר שלא אמר מילה. לפתע הוא רכן לעברה ואמר לה משהו ברוסית. הוא לא נראה מרוצה. בלעתי רוק. בכלל לא חשבתי שהם מכירים. האם מפלרטטת איתי אשתו של אוליגרך רוסי מסוכן? הם החליפו כמה משפטים ואז היא חייכה אלי בחזרה. "פיטר סתם מקנא", היא אמרה, "נראה לי שהוא רוצה סשן צילומים גם".

אני חייב להודות שלא היה ברור לי לגמרי מה טיב הקשר ביניהם. אח ואחות? אב ובת? סלבריטאית ושומר ראש? בעל ואישה? אז ליתר בטחון, הנמכתי ציפיות ופשוט נהניתי מהסיטואציה. את שאר הטיסה העברנו שלושתינו במשחקי קלפים, ונפרדנו בשדה התעופה כידידים.

יומיים לאחרי מכן נפגשנו בגני לודי (Lodhi Gardens) שבדלהי, פארק ירוק ורחב מלא אנדרטאות וקברים גדולים ועתיקים. היא הגיעה לבד, לבושה שמלה קצרה בצבע ורוד דהוי. עוד לפני שהספקתי לשאול, היא כבר התחילה לספר.

יוליה עבדה שנים ככתבת של רשת טלוויזיה מוכרת במוסקבה. פיטר, המבוגר ממנה בשש עשרה שנה, הוא במקור מצ'כיה ומתעסק בבנקאות. סיפור האהבה החל בזמן שהוא שיתף אותה בתחביב העיקרי שלו: נחשים. יש לו אהבה לא מוסברת לחיות זוחלות, בעיקר נחשים ולטאות. בכל מדינה בה הוא מבקר הוא מחפש אותם, מתעד, אוסף, קורא אודותם ואף נותן אותם כמתנה. "יש לי בבית שני נחשים ואיגואנה שהוא קנה לי", השוויצה יוליה, ודאגה גם להראות לי תמונות. לפני כמה חודשים היא התפטרה מעבודתה ומאז היא מתלווה לפיטר בפרוייקטים ברחבי העולם וכמובן בחיפושיו אחרי הנחשים המיוחדים ביותר. לאחרונה הוא קיבל הצעת עבודה בדלהי, והנה הם כאן.

יוליה היא בחורה נהדרת להיות בסביבתה. יש לה אנרגיה של התלהבות, חיוניות ושמחת חיים. היא פוסעת בהילוך של דוגמנית ומפזרת חיוכים מקסימים כמו בפרסומת למשחת שיניים. היא מתהלכת בעולם כמו נסיכה ומצפה שככה יתייחסו אליה, ואכן כך היה: בכל מקום ראשים הסתובבו, חיוכים נודבו ודלתות נפתחו בארשת כבוד. לאחר סשן הצילומים לקחנו מונית (כמובן שפתחתי וסגרתי עבורה את הדלת בג'נטלמניות ראויה) ויחד עם פיטר, נאקול ועוד חברה קוריאנית שהצטרפה אלינו בדרך אכלנו במסעדה יפנית, ביקרנו במקדש הלוטוס הבהאי ובכמה שווקים בחלק המודרני של העיר, ולבסוף אמרנו שלום בחיבוק חם. קבענו שניפגש שוב כשאשוב לדלהי מרישיקש, והיא התנדבה להיות הדוגמנית בסדנת הצילום הבאה שלי. ואני חייכתי לעצמי, מתחיל להיזכר שכשמטיילים בעיניים פקוחות לחוויות ומפגשים חדשים, דברים כאלו פשוט קורים.

Julia
Julia

***

כשהגעתי לרישיקש העיניים שלי התחילו להיפקח בהתרגשות גדולה עוד יותר, גם אם פחות ממה שציפיתי. מותש אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ואוטובוס רעוע, אני נשפך אל תוך כסא נוח במסעדה על גדות נהר הגנגה. אז זהו, מסתבר הגעתי לאן שרציתי. אז למה זה לא מרגיש לי נכון? בתוכי מקוננת תחושה לא ברורה, והשאלה החוזרת: האם אני במקום בו אני צריך להיות עכשיו? האם זה המקום הטוב עבורי? אם אני מחפש שקט ושלווה, למה בחרתי במקום כה רועש, כה לח, כה מוכר אך עם זאת מנוכר?

אני מחליט לנסות ולהניח למחשבות ופשוט לשבת, לפקוח אוזניים ועיניים, ולתת לסיפורים לבוא אלי. וכמו תמיד, הם החלו להגיע.

ג׳ובנקה הייתה מורה ליוגה מדרום אפריקה ששכרה חדר באשרם קטן בקצה המרוחק של רישיקש, והשתתפה בקורס של יוגה ומדיטציה. הייתה לה אנרגיה אינסופית, אהבה ותשוקה מתפרצת לחיים וחיבה לבדיחות קרש מקסיקניות.

ג'ון היה בחור אמריקאי שמטייל כבר שלוש שנים על גבי אופניים. הוא התחיל מטורקיה ועשה את דרכו להודו דרך 15 מדינות, מבלה את הלילות באוהל קטן שהוא סוחב בתיק צד שמתחבר לאופניים, ואוכל בדוכני אוכל זולים בצידי הדרך.

שניהם התיישבו לצידי כבר באותו ערב, מזכירים לי את הגיוון האנושי העצום שיש בעולם. מאוחר באותו לילה אני מגיע לגסטהאוס הכי חברתי ברישיקש, Shiv Shakti, ומתחיל להיזכר בחווית הטיול שאני כה אוהב. להתעורר בבוקר בחדר משותף ולשמוע קולות ב4 שפות שונות, שמבקשים לכבות את השעון המעורר; לשקוע לשיחה עמוקה עם אדם שנולד בקצה השני של העולם אבל פילוספיית החיים שלו זהה לשלי; לנגן בתוף ולגלות שתוך דקות צצים אנשים וכלי נגינה מכל עבר, שמתערבלים בג'אם ספונטני בחיבור שרק מוזיקה יכולה לעשות; ויותר מכל, לשמוע את הסיפורים האנושיים שהמשיכו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם.

איוונה הייתה בעלת סטודיו ליוגה ומסאג' תאילנדי בסרביה, שעזבה אותו לטובת כמה חודשים של טיול באסיה. היא הייתה מאוהבת בתורות הרוחניות של הודו, הכירה את כל המאסטרים, הגורואים, ושיטות התרפיה והמדיטציה שקיימות. האריש נולד בהודו ועבר בגיל שנתיים לדובאי, בירת איחוד האמירויות הערביות ובין הערים העשירות בעולם. בגיל עשרים וחמש הוא הקים את חברת הנפט הראשונה שלו ובגיל שלושים כבר היו בבעלותו ארבע חברות. הוא טס לפגישות בכל רחבי העולם, מבלה בכל מדינה כמה שעות וטס מיד חזרה. חייו היו בלבול של ג'ט לג ונסיעות עסקים מטורפות. לפני כמה חודשים, בגיל ארבעים ו-, הוא מכר את כל החברות שלו, קנה אופנוע בדלהי ונסע איתו עד לרישיקש (כ250 ק"מ). בלילה אפוף עשן על המרפסת, שיתפתי אותם בתחושת חוסר הוודאות שעדיין שכנה בתוכי: על טיסה שפוספסה, על שאלות בראש שלא נותנות מנוח, על הרגשה של מקום מוכר אך מנוכר. והם שיתפו אותי בחזרה: על טיסות שפוספסו (מסתבר שזה קרה לכולם), על אירועים רעים שהתבררו כטובים, על ציפיות ואכזבות, על נהר החיים שבסוף תמיד מגיע לים. למחרת הפגישה שלנו הם יצאו לטיול על האופנוע של האריש למפל ומערה באזור. מאוחר יותר התברר לי, שהם גם הפכו לזוג. נהניתי לחשוב שאולי באמצעות השיחה הפתוחה שהתאפשרה באותו ערב, תרמתי גם אני להתהוות סיפור האהבה ההרפתקני הזה :)

שרה הייתה גרמניה בת 30 שהגיעה לעשות קורס מורים ליוגה לאחר שסיימה מערכת יחסים של 8 שנים; סָת היה אנגלי ממוצא הינדי עם נימוסים עילאיים, שידע לדבר בחמש שפות לפחות; סופיה הייתה ספרדיה עם חיתוך דיבור של טלנובלה ארגנטינאית ("אוי דיוס מיו!"); כריס היה אנגלי שמכר את כל רכושו ויצא לטיול בכל היבשות בעולם; מייק והרולד היו שני היפים אוסטרלים שחזרו כל יום עם קעקוע חדש במקום אחר בגוף; קמיליה הרומניה נמצאת כבר שנה בהודו, מבלה כל פעם מספר חודשים בגסטהאוס אחר שהיא אוהבת, שם היא עובדת תמורת מיטה וארוחות וכך כמעט ולא מוציאה כסף.

סצנה רישיקשית מוכרת
סצנה רישיקשית מוכרת

יחד איתם, החיים התחילו להתיישר למעין שגרה עצלה. העצלנות האופיינית לתיירות בהודו השתלטה עלי. ביליתי שעות במסעדות, מזמין עוד מנה ועוד מנה, ובין לבין מנסה מקצבים חדשים על התוף. לפעמים קמנו מוקדם לשיעור יוגה, לפעמים קמנו מאוחר כדי לרבוץ על החוף. לפעמים לקחנו אופנוע כדי לנסוע לראות מפל, לפעמים יצאנו בערב לנגן בג'אם סשן באחת המסעדות. לפעמים ישנתי בחדר ולפעמים נגמר המקום אז ישנתי במרפסת בחוץ. עם הזמן נהייתי עייף ולא מסופק… לא הרגשתי בריא, לא מעוניין, ללא מוטיבציה ואנרגיה והתאהבות בחיים, ללא כל הרגשות שציפיתי להרגיש.

ברישיקש יש רחוב אחד מרכזי ורועש, מלא ג'יפים וקבצנים, שנראה לי מרגש וחי בטיול הקודם, אבל עכשיו הרגיש לי מעיק. היה ברור לי שהודו לא השתנתה – אלא אני הוא זה שהשתנתי. פחדתי לחשוב שאולי תכננתי את הטיול בשביל עצמי שלפני שנה, בלי להתחשב בשינויים שעברתי באופי ובדרך המחשבה. אבל לא התכוונתי להתייאש. החלטתי שהגיע הזמן לחוויה שונה ומרגשת, והתחלתי לקרוא על טראקים הרפתקניים בהימלאיה.

באותו ערב התחיל לרדת גשם המונסון האחרון לעונה, והרחוב הראשי של רישיקש, לקסמן ג'ולה (Laxman Jhula), הפך לנהר של מים, בוץ וחרא של פרות שצפו בו בעצלתיים כמו אבובים בירדן. דווקא שכולם התחבאו בצידי הדוכנים, אני התחלתי להתרגש ולשמוח. זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות גשם מונסון באסיה! נשמתי עמוק ויצאתי החוצה בידיים מורמות אל על. הג'יפים, האופנועים ועולי הרגל הפסיקו את השאון הרגיל ורק פרות עצלות עוד הלכו באמצע הכביש בדרכן למצוא מחסה. עם הפרות פסע ישראלי משוגע אחד צעד בצעדים גדולים ובחיוך בטוח, רטוב עד עמקי נשמתו, אל עבר נהר הגנגה לטבילה קפואה ובוצית. להתפלש בבוץ, לקפוץ בשלוליות, להתנער במים כמו ילד, לזלוג את הרגע, ובין טיפות המים גם החלטתי החלטה: מחר אני מתחיל את הטיול שלי מחדש. האם זה אי פעם מאוחר מדי להתחיל שוב? אנשים מוכרים את כל מה שעבדו בשבילו בגיל 40 כדי לצאת לטייל…עוזבים עבודה בטוחה בבית בשביל הרפתקה מסחררת…מתאהבים ביוגה ובמדיטציה, רודפים אחרי נחשים, עולים על אופניים ויוצאים לדרך…אז מי אני שאתפשר?!

השקט מחכה לי שאבוא לקבל אותו. ומחר הולך להיות הצעד הראשון…

 

 

 

 

 

 

אלו בבא

אלו בבא – תפוחי אדמה כדרך חיים

זה לא היה בדיוק מדבר. הייתי קורא לזה ערבה.
הגבעות מנוקדות השיחים חלפו לידי במהירות לאורך הכביש, שהתעקל אל עבר כפרים ומקדשונים קטנים בצידי הדרך.
הייתי על אופנוע מצ’וקמק בדרך לאחת האטרקציות המרכזיות באזור. כזאת שהבחור שממנו אתה שוכר את האופנוע ממליץ עליה. ואני הייתי בדרכי לפגוש אדם שבחר דרך חיים מאוד…מסקרנת.

הדרך למקדש של אלו בבא

כל אחד מאיתנו נולד למסע של חקר עצמי, ולבסוף בוחר את דרך החיים המתאימה לו. אלו בבא (מהינדי – אלו=תפוח אדמה, בבא=כינוי כבוד לאדם זקן וחכם) בחר לנדוד ברחבי הודו מגיל שש עשרה. במשך שנים הוא חיפש את שלוות הנפש שלו, עד שמצא אותה כאן, במקדש קטן בלב המדבר של רג’אסטן, לא רחוק מהעיירה פושקר. בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא יושב כאן ואוכל אך ורק תפוחי אדמה, אותם הוא מגדל בעצמו מאחורי המקדש. שמעתי הרבה על הבאבות בהודו, ועל ההחלטות שהם מתחייבים אליהם: באבא אחד מרים את יד ימין מעל הראש כל חייו, אחר לעולם לא גוזז ציפורניים ואחד, כך השמועה אומרת, לא אכל או שתה כבר עשרים שנה, והוא עדיין חי. אבל עד עכשיו, מעולם לא יצא לי לפגוש באחד מהם פנים אל פנים.

אז כמו תיירים ומקומיים רבים, גם אני הגעתי לבקר אותו, נחוש לברר אחת ולתמיד: למה?

כשהגעתי, הורדתי נעליים וטיפסתי למעלה אל המקדש. מולי ישב איש עם חיוך רחב, גלימה אדומה, עיניים בורקות וזקן עד הברכיים. אלו בבא הזמין אותי באנגלית רהוטה לשחק איתו משחק קוביות ישן, שעד היום לא הבנתי איך הוא עובד. אחרי ששברנו את הקרח וגם צילמנו כמה תמונות, הרגשתי שהגיע הזמן לשאול.

“אז למה אתה אוכל רק תפוחי אדמה?”

התשובה הייתה פשוטה יותר ממה שחשבתי.

“אתה יודע, בבא, אלוהים, מדיטציה, רוח, אדמה, יער, חיבור, נולדנו מהאדמה ונחזור לאדמה, אתה יודע”.

לא, לא ממש ידעתי. אבל באיזשהו מקום, כנראה שהבנתי. אנחנו נמצאים בעולם של שפע. התפיסה הרווחת היא שככל שיש לנו יותר אפשרויות, ככה יותר קל, ככה יותר אושר. אבל יש משהו משחרר בבחירה מוחלטת שלא משאירה לך כל בחירה. כשכל האופציות סגורות מלבד אחת, החיים נהיים לפתע מאוד פשוטים. ועם הפשטות מגיע השקט, הרוגע, השמחה…

לפני שנפרדנו, הוא ביקש שאדפיס לו כמה תמונות. כל כך התרשמתי מהאופי החם והכנסת האורחים שלו, שכמובן שהסכמתי.

אני ואלו בבא

חזרתי לשם אחרי שבוע עם האופנוע. אלו היו היומיים האחרונים שלי בפושקר, והיה לי חשוב לבקר אותו לפני שאני ממשיך הלאה. ישבנו על שטיח ישן על גג המקדש ושתינו צ’אי, יחד עם חבורה של הודים בגיל העשרים פלוס. הם זוכרים את אלו בבא מהילדות, כשההורים היו לוקחים אותם לבקר אותו. השנים עברו, הם התבגרו וחייהם התפצלו לכיוונים שונים, אבל אלו בבא תמיד נמצא שם, ואליו הם תמיד חוזרים. יש משהו מרגיע באיש הזקן הזה, שיושב בשיכול רגליים ומביט רחוק, שוקע באווירה של שלווה ופשטות. זוג צרפתים הגיע והצטרף אלינו, והשמש התחילה לשקוע מעבר לאופק. הציפורים קרקשו בעץ, ומעבר לגבעה נראו צלליות של טווסים, שמסתובבים חופשי באזור. “אלו החברים שלי”, הציג לי אותם אלו בבא, ולקח עוד שלוק מהצ’אי.

ORC_8259

כשהתחיל להחשיך ההודים אמרו לו שלום אחד אחד, מתכופפים ומנשקים את ברכיו כאות לכבוד. ואני נתתי לו את התמונה בשמחה, ונפרדנו לשלום.

ויחד עם החוויה נחקק לי בראש משפט אחד שהוא אמר לי, שקצת היה קשה לי להאמין. דיברנו על תפוחי אדמה, על חייו כקבצן נודד, על הודו, על צ'אי. ואז, אלו בבא סיפר לי סוד. הוא לא ממש הסתיר את זה, אבל לי זה נראה כמו תגלית עצומה, ואני מקווה שהוא יסלח לי שאני חולק את זה כאן איתכם.

“לפעמים”, הוא אמר לי בשקט, “לפעמים אני אוכל גם בננה”.

אלו בבא

לעוד צילומים של אלו בבא ואנשים צבעוניים ומעניינים אחרים, מוזמנים לגלריית הצילומים שלי :)