ארכיון חודשי: דצמבר 2016

Valley Of Flowers

רישיקש – המסע בעקבות השקט

ואז היא התיישבה לידי. ככה מתחיל כל סיפור טוב, לא?

כמה יפה שהמציאות יכולה לעלות על כל סיפור. שהרפתקאות החיים יכולות להתעלות מעל כל דמיון. שתובנות שנלמדות בדרך מתעלות מעל כל אגדה.

לקראת סוף הטיול שיל ברישיקש, ביצעתי החלטה. לא עוד רביצה אינסופית מעל אורז עם קארי, לא עוד בטלה על החוף לצד הנהר הזורם לאיטו. רציתי לצאת אל חווית טיול שונה בתכלית ממה שהייתה לי עד כה. רציתי לצעוד, לחקור, לטפס, לשאוג משמחה והתרגשות אל עבר הרים מושלגים. רציתי לשמוע את קולות השקט המוחלט של הטבע. יש בישיבה משהו ממכר, אבל החוויות שנחקקות בראש הן אלו שבתנועה.

הבעיה הייתה המחסור בשותפים לטראק. נראה שככל שאני מתאמץ יותר, ככה האנשים חומקים ממני. הצעתי להם חוויה מטלטלת: חמישה ימים עמוק בהימלאיה ההודית, הרחק מאזור הנוחות. עשר שעות נסיעה באוטובוס מצ’וקמק, שלושה ימים של הליכה מאומצת ונופים ששווים את הכל. הרבה אנשים אמרו לי “אולי”, אבל אף אחד לא נתן תשובה בטוחה.

אז שוב החלטתי לתת ליקום לעשות את שלו. התרווחתי לאחור בכורסה, נכנע לתחושת הידיעה העמוקה, שהכל יהיה בסדר ומה שצריך לקרות יקרה. וחיכיתי.
ואז היא התיישבה לידי.

***

סיליה
סיליה

סיליה היא בחורה נורבגית, ביישנית ומתוקה, ילדותית בצורה מדבקת. יש לה כשרון להתרגש מהדברים ה“קטנים” ולחיות את ההווה בצורה מעוררת השראה. היא כנראה הטבעונית היחידה בנורבגיה. לא נותנת לאנשים אחרים לקבוע את דרך החיים שלה. עצמאית. אמיצה. צלמת עיתונות. השותפה המושלמת לטראק החלה להתגלות לפני.

מטרתנו הייתה להגיע לעמק הפרחים (Valley of flowers national park) מרחב מרהיב ביופיו בין הרי ההימלאיה.
נזרקנו באוטובוס כמו פטריות במחבת, כשברקע עלתה הזריחה מעל ההרים והעמקים. ועם כל הטלטלות של דרך העפר הבלתי נגמרת התערבלו אצלי מחשבות אינסופיות. ועם הזריחה עלתה גם ההתרגשות, נסתרת לפעמים מאחורי דאגות על מה שקרה ומה שיקרה, כמו השמש מאחורי העננים.
אחרי עשר שעות ושלוש עצירות לאוכל חריף מדי, הגענו לעיירה בשם ג’וסימט (Josimath). סיליה התרגשה לראות נוף של הרים נשקף מהחלון של החדר שלנו, כי זה הזכיר לה את הבית, ואני נשכבתי על המיטה באנחת רווחה שרק גב שחווה נסיעה שכזאת יכול להכיר. למחרת התחלנו לעלות בדרך סלולה שמטפסת מעלה אל עבר הכפר גהנגריה (Ghangaria), בסיס היציאה לטראקים.

זריחה בהרי ההימלאיה
זריחה בהרי ההימלאיה

בני הלוויה שלנו במהלך ההליכה היו הסיקים. כבר פגשתי והכרתי את בני הדת הזאת בטיול הקודם בהודו. הם אנשים מלאים וחמים, לבושים טורבנים צבעוניים ובעלי זקנים ארוכים. רקדתי איתם בחתונה פאנג’בית מסורתית, ביקרתי בשדות האורז שלהם וחגגתי איתם את חג הדיוואלי במקדש הזהב באמריצר, המקום הקדוש להם ביותר.
רוב הסיקים שפגשו אותנו בדרך היו חדורי מטרה. מבט אחד בישראלי ובנורבגית הספיק, והם מיד עטו עלינו. המטרה הייתה אחת: סלפי. לכל אחד מהם היה ברור שאם הם רואים מישהו מערבי, הם חייבים להצטלם איתו. אני חושב שהתמונה שלי נמצאת ברוב הטלפונים בפאנג’ב, בירת הסיקים שבמערב הודו.

לקראת סוף הטיפוס פגשנו סיקי אחד מיוחד, שלא ביקש להצטלם איתנו. קראו לו גיל והוא היה רב חובל בספינות משא במשך חמישים שנה. הוא ביקר בלמעלה מ100 מדינות ומכיר את רוב נמלי הספינות בעולם, כולל נמל אילת. עם מבט שמח ועיניים בורקות מאנרגיה הוא סיפר לנו סיפורים נפלאים, ובלי לחשוב האטנו את הקצב כדי להמשיך ללכת לצידו. “הסיקיזם היא דת שמבוססת על משנתם של עשרה גורואים”, הוא סיפר. “הגורו העשירי, גובינד סינג, עשה מדיטציה בחייו הקודמים על הראש ההר שאליו אנחנו הולכים”. הסיקים שמגיעים לכאן לא מגיעים אל עמק הפרחים, אלא אל אותו הר – Hem Kund Sahib שמו. זהו אחד מאתרי העלייה לרגל הפופולריים ביותר בדת, ולסיקים רבים, שרובם לא מקפידים על פעילות פיזית ואוכלים הרבה אוכל שומני וחריף על בסיס יומי, זהו “הטראק השנתי” שלהם: טיפוס תלול לגובה 4,300 מטרים אל עבר המקדש והאגם הגדול שלצידו.
העפתי מבט אל עבר סיליה שהלכה בעצלתיים עם התרמיל הורוד שלה, כל כך פשוטה ומקסימה, כולה חיוך אחד גדול. החלטנו פה אחד להצטרף אל עולי הרגל ולעלות אל המקדש לזכרו של הגורו.

דקה לפני שהוא ביקש מאיתנו להצטרף
סיקי מבצע סלפי. דקה אחרי, הוא ביקש מאיתנו להצטרף

***

בני הלוויה השניים שלנו היו הסוסים. הם קושטו בצבעים שמחים ובפעמונים, אבל בנפש שלהם לא הייתה כל שמחה. הם מבלים את חייהם בסחיבה של עולי רגל מעלה ומטה במורד ההר, מחליקים בפרסות שבורות, מצולקים מאוכפים פוצעים, מחרבנים תוך כדי ריצה ומרכינים ראש מפני מכות השוט. כל פעם ששמעו צליל פעמון התכווצנו קצת בכאב שלהם, ובליטופים ומבטים ניסינו לשדר להם קצת נחמה. ישנם גם אנשים שאוהבים חיות, רצינו לומר להם, אוהבים ומכבדים כל יצור חי בעולם.

למחרת התחלנו בטיפוס המאתגר. אחרי כמה שעות מתישות ונוף מרהיב שהולך ונגלה, הגענו למדרגות ואחרי שעברנו אותן, עוצרים לנשום עמוק ולאכול עוגיות קוקוס, הגענו למקדש. בראש ההר שכן אגם ענק, מימיו קפואים, ומקדש הומה עולי רגל עם קערות מרק ותה שחולקו בחינם. למרק היה טעם של קדושה ונדיבות עם ניחוח של הפשרת ידיים קפואות. זה היה לא יאמן לראות את כמות האנשים, מכל הגילאים, שבאו מכל קצוות הודו כדי לעלות לכאן.
שלפנו מצלמות ובילינו שעתיים שלמות במקום, תופסים בעדשה פורטרטים ורגעים מעניינים. לבסוף אמרנו שלום ותודה, שלחנו לסוסים המסכנים מבט אחרון של נחמה וירדנו למטה.

סוסים מקושטים בדרך למטה
סוסים מקושטים בדרך למטה

***

ככל שהתקדמנו, החלו להיעלם רעשי הרקע. לא עוד פעמוני חמורים וסוסים, לא עוד מסעדות קטנות לצד הדרך ומוכרים שדוחקים בנו לקנות משהו. לא עוד אנשים שרוצים להצטלם איתנו. וגם אנחנו, מוקסמים, שתקנו. בדרכנו אל עמק הפרחים, סוף סוף.

הלכנו בדממה, כל אחד בראשו. יודעים שזה היום האחרון לטיול שלנו. כבר היום נגיע חזרה לג’וסימט בג’יפ, נישן במיטה מטונפת ונקום מוקדם מאוד למחרת כדי לנסוע חזרה לרישיקש. חזרה למציאות. חזרה למחשבות.
לאחר כשעה הליכה הגענו אל תצפית מרהיבה אל עמק רחב, מלא במרבדי צמחים צבועים צבעי סתיו והרים קפואים במרום. השמש זרחה בקרניים מפנקות, ולא היה שם אף אחד מלבדנו. ירדנו אל העמק והגענו למפל מים קפואים וצלולים. נכנסתי בלי לחשוב פעמיים, נותן למי הקרחון לשטוף אותי במבול של חוויות השבוע האחרון. מן הרחובות העמוסים של רישיקש, דרך אוטובוס מטלטל ומקפץ, סיקים מתעקשי-סלפי, פעמוני חמורים, מוכרים מציקים, רעשי רקע, רעשי רכב, רעשי חיות, רעשי צפירות, ועוד ועוד…הרגשתי, שהגעתי לבסוף אל השקט שאותו חיפשתי. אוי, כמה הערכתי אותו באותו רגע…

מים קפואים ושקט נפלא
מים קפואים ושקט נפלא

***

חודשיים אחרי, אנחנו יושבים בפלאפל “השמן” באילת. נסענו באוטובוס די נוח של 6 שעות, והנה אנחנו כאן. היא לומדת עיברית דרך אפליקציה בסמארטפון, אני לומד נורבגית. אח”כ אנחנו יוצאים לטייל בטיילת. האמת, שהיא הייתה די שקטה.

orc_9453