Rishikesh

לא הכל מושלם – טיול לא מושלם ברישיקש

"אז מה אתה כל כך אוהב בהודו?"

מוני הייתה בחורה הודית עם שיער שחור עד הכתפיים ומשקפיים היפסטריות גדולות, שגדלה במחוז אסאם הנידח שבצפון מזרח הודו ועברה לדלהי כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. היא ניסתה להבין את פשר התופעה הזאת שנקראת אני, בחור לבן עם תרמיל מרופט, שמתרווח על הספה בחדר שלה בחיוך מותש. אורות פלורסנט, רצפה שחורה, פוסטרים של סרטים על הקירות ופסקול בוליוודי ברקע.

"הודו היא בלאגן יפהפה", אני מנסח את זה במשפט אחד. איך אפשר להסביר? הריחות המתקתקים חריפים, הצבעוניות הבלתי נגמרת, הסיפורים האנושיים שמציצים מכל סמטה, צלילי התופים שמנגנים שנטי שנטי…

יצאנו לשוק המקומי מתחת לדירה. בדלהי גרים יותר מפי שניים מכמות האנשים שבכל ישראל. השוק הוא קטן ואפוף עשן ואבק. מכוניות ואופנועים מצפצפים מכל עבר. אנשים יורקים על הרצפה. מישהו סוחט איזה מיץ. אני טועם. זה מלוח וקר. אני מחפש את הקסם שזכרתי, החיוך והקבלה, האהבה שנפרשת באוויר כמו שמיכת טלאים, ולא מוצא אותם.

"בלאגן רועש ויפהפה", אני מתקן את תשובתי למוני, שמחייכת בהסכמה, ושואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה.

***

אנחנו מתכננים תוכניות, ולפעמים ברור לנו לגמרי איך אנחנו רוצים שהדברים יראו. גם אם לא במודע, אני יוצרים לעצמנו ציור מושלם של המציאות העתידית. ציפיות יכולות להיות דבר נהדר. הן מסייעות לנו להתמקד ולהבין מה אנחנו רוצים. אבל הן הופכות לכלי עזר רק כאשר אנחנו לא נתלים בהם, רק כאשר אנחנו נותנים להם להיות כמו נוצות ברוח. תמיד קיים סיכוי שהם יעופו הרחק ועדיין, אפשר להנות מהיופי של התופעה.

בפעם שעברה טסתי לכאן עם כרטיס כיוון אחד, חמוש במצלמה וסקרנות אינסוף, וביליתי בתת היבשת שישה חודשים מדהימים. הפעם, ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהטיול שלי בהודו יראה, ואפילו ציירתי את זה לפרטי פרטים. בדלהי תוכננתי להעביר סדנת צילום פורטרטים לחברים של נאקול, החבר ההודי אצלו התארחתי, ואז להמשיך הלאה לעבר רישיקש, בירת היוגה העולמית. ראיתי את עצמי מתחיל כל יום ביוגה ומדיטציה, שותה שייקים ירוקים, טובל במימי נהר הגנגה הקדוש, מטהר את הגוף והנפש ומרגיש בריא כמו שלא הרגשתי בחיי. ראיתי את עצמי פוגש אנשים מעניינים מכל העולם, יוצא לחקור את מורדות ההימלאיה על גבי אופנוע קטן, נזכר שוב איך זה לטייל, מתענג ומודה על כל רגע ורוגע. אבל את הטיסה להודו פספסתי, נאלצתי לקנות כרטיס חדש והגעתי לטיול עם רגשות מעורבים. הייתי צריך להיזכר שבהודו, כמו בחיים, בשביל שקט ושלווה צריך לעבוד.

***

למחרת בבוקר כבר הייתי עם נאקול על גבי האופנוע. בדרך למבצר האדום אנחנו עוברים בצ׳אנדי צ׳וק (Chandy Chowk), אחד הרחובות העמוסים בעולם. ״לאיזה כיוון מותר לנסוע פה?״, אני שואל אותו בזמן שאנחנו חצי עומדים חצי נוסעים. ״לכל כיוון״, הוא אומר, ״זאת הודו״.

אני הולך ברחובות כמו זומבי, והכל כאילו מוכר: מאות האנשים שפשוט יושבים שם ובוהים בחוסר מעש, עשן האגזוזים, צווחות הצופרים, כמו מכונה אוטומטית משומנת היטב של כאוס מוחלט. ניסיתי לחצות את הרחוב וכמעט נדרסתי. שני ילדים הצביעו עלי וצחקו. לאן הגעתי? איפה הקסם? למה אני לא מרגיש כמו בפעם הקודמת? אז נכון שזו דלהי ולא איזה כפר קטן בהימאליה. אבל עדיין, בטיול הקודם כל רחוב צדדי בהודו נראה לי מקסים ומרתק, לא משנה היכן הייתי.

orc_8735
Chandy Chowk, Delhi

המשכתי לרובע המטיילים, פהארגאנג' (Paharganj) ונכנסתי לחנות מוזיקה שזכרתי מהטיול הקודם. "אפשר לשבת ולנגן פה קצת?" שאלתי, מייחל ליצור מרחב של מוזיקה נעימה משלי בתוך הבלאגן שנוצר לי באוזניים."כמובן חבר! בהודו אתה קודם כל אורח ורק אחר כך לקוח", אמר לי המוכר בזמן שהוא מזג לי כוס צ'אי. הרגשתי מעין חמימות מתפשטת בתוכי, אותה הרגשה שמקבלים כשמישהו פותח לך את דלת ביתו עם חיוך. המוכרים בחנות הסבירו לי כל מה שרציתי, צחקו איתי, נתנו לי להתנסות ולנגן, גרמו לי להרגיש בבית, ואז מכרו לי כלי נגינה במחיר מופרז מאוד. הודו.

ביליתי בדלהי ארבעה ימים שהרגישו נוראיים וחסרי טעם. אך מבעד להררי האבק והרעש, הציצה אלי נקודת אור אחת. קראו לה יוליה.

נפגשנו בטיסה ממוסקבה לדלהי. אחרי קונקשיין של 10 שעות, אותן ביליתי בשיטוט בעיר הבירה הרוסית, הייתי מרוט מעייפות והצמדתי את הראש לחלון בתקווה לשינה מתוקה. לפתע התיישבה לידי בחורה שנראיתה כאילו יצאה מסרט של ג'יימס בונד. שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות ובורקות, גזרה דקה וחיוך מושלם של שיניים לבנות. בזמן השיחה גיליתי מישהי שמחה, אנרגטית, חיובית ועם תשוקה אדירה לחיים. היא שאלה אותי שאלות, ביקשה לראות תמונות שצילמתי, נתנה מחמאות, החליפה איתי מספרי טלפון וקבעה שנצא לסשן צילומים בדלהי. לידה ישב גבר רוסי מבוגר שלא אמר מילה. לפתע הוא רכן לעברה ואמר לה משהו ברוסית. הוא לא נראה מרוצה. בלעתי רוק. בכלל לא חשבתי שהם מכירים. האם מפלרטטת איתי אשתו של אוליגרך רוסי מסוכן? הם החליפו כמה משפטים ואז היא חייכה אלי בחזרה. "פיטר סתם מקנא", היא אמרה, "נראה לי שהוא רוצה סשן צילומים גם".

אני חייב להודות שלא היה ברור לי לגמרי מה טיב הקשר ביניהם. אח ואחות? אב ובת? סלבריטאית ושומר ראש? בעל ואישה? אז ליתר בטחון, הנמכתי ציפיות ופשוט נהניתי מהסיטואציה. את שאר הטיסה העברנו שלושתינו במשחקי קלפים, ונפרדנו בשדה התעופה כידידים.

יומיים לאחרי מכן נפגשנו בגני לודי (Lodhi Gardens) שבדלהי, פארק ירוק ורחב מלא אנדרטאות וקברים גדולים ועתיקים. היא הגיעה לבד, לבושה שמלה קצרה בצבע ורוד דהוי. עוד לפני שהספקתי לשאול, היא כבר התחילה לספר.

יוליה עבדה שנים ככתבת של רשת טלוויזיה מוכרת במוסקבה. פיטר, המבוגר ממנה בשש עשרה שנה, הוא במקור מצ'כיה ומתעסק בבנקאות. סיפור האהבה החל בזמן שהוא שיתף אותה בתחביב העיקרי שלו: נחשים. יש לו אהבה לא מוסברת לחיות זוחלות, בעיקר נחשים ולטאות. בכל מדינה בה הוא מבקר הוא מחפש אותם, מתעד, אוסף, קורא אודותם ואף נותן אותם כמתנה. "יש לי בבית שני נחשים ואיגואנה שהוא קנה לי", השוויצה יוליה, ודאגה גם להראות לי תמונות. לפני כמה חודשים היא התפטרה מעבודתה ומאז היא מתלווה לפיטר בפרוייקטים ברחבי העולם וכמובן בחיפושיו אחרי הנחשים המיוחדים ביותר. לאחרונה הוא קיבל הצעת עבודה בדלהי, והנה הם כאן.

יוליה היא בחורה נהדרת להיות בסביבתה. יש לה אנרגיה של התלהבות, חיוניות ושמחת חיים. היא פוסעת בהילוך של דוגמנית ומפזרת חיוכים מקסימים כמו בפרסומת למשחת שיניים. היא מתהלכת בעולם כמו נסיכה ומצפה שככה יתייחסו אליה, ואכן כך היה: בכל מקום ראשים הסתובבו, חיוכים נודבו ודלתות נפתחו בארשת כבוד. לאחר סשן הצילומים לקחנו מונית (כמובן שפתחתי וסגרתי עבורה את הדלת בג'נטלמניות ראויה) ויחד עם פיטר, נאקול ועוד חברה קוריאנית שהצטרפה אלינו בדרך אכלנו במסעדה יפנית, ביקרנו במקדש הלוטוס הבהאי ובכמה שווקים בחלק המודרני של העיר, ולבסוף אמרנו שלום בחיבוק חם. קבענו שניפגש שוב כשאשוב לדלהי מרישיקש, והיא התנדבה להיות הדוגמנית בסדנת הצילום הבאה שלי. ואני חייכתי לעצמי, מתחיל להיזכר שכשמטיילים בעיניים פקוחות לחוויות ומפגשים חדשים, דברים כאלו פשוט קורים.

Julia
Julia

***

כשהגעתי לרישיקש העיניים שלי התחילו להיפקח בהתרגשות גדולה עוד יותר, גם אם פחות ממה שציפיתי. מותש אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ואוטובוס רעוע, אני נשפך אל תוך כסא נוח במסעדה על גדות נהר הגנגה. אז זהו, מסתבר הגעתי לאן שרציתי. אז למה זה לא מרגיש לי נכון? בתוכי מקוננת תחושה לא ברורה, והשאלה החוזרת: האם אני במקום בו אני צריך להיות עכשיו? האם זה המקום הטוב עבורי? אם אני מחפש שקט ושלווה, למה בחרתי במקום כה רועש, כה לח, כה מוכר אך עם זאת מנוכר?

אני מחליט לנסות ולהניח למחשבות ופשוט לשבת, לפקוח אוזניים ועיניים, ולתת לסיפורים לבוא אלי. וכמו תמיד, הם החלו להגיע.

ג׳ובנקה הייתה מורה ליוגה מדרום אפריקה ששכרה חדר באשרם קטן בקצה המרוחק של רישיקש, והשתתפה בקורס של יוגה ומדיטציה. הייתה לה אנרגיה אינסופית, אהבה ותשוקה מתפרצת לחיים וחיבה לבדיחות קרש מקסיקניות.

ג'ון היה בחור אמריקאי שמטייל כבר שלוש שנים על גבי אופניים. הוא התחיל מטורקיה ועשה את דרכו להודו דרך 15 מדינות, מבלה את הלילות באוהל קטן שהוא סוחב בתיק צד שמתחבר לאופניים, ואוכל בדוכני אוכל זולים בצידי הדרך.

שניהם התיישבו לצידי כבר באותו ערב, מזכירים לי את הגיוון האנושי העצום שיש בעולם. מאוחר באותו לילה אני מגיע לגסטהאוס הכי חברתי ברישיקש, Shiv Shakti, ומתחיל להיזכר בחווית הטיול שאני כה אוהב. להתעורר בבוקר בחדר משותף ולשמוע קולות ב4 שפות שונות, שמבקשים לכבות את השעון המעורר; לשקוע לשיחה עמוקה עם אדם שנולד בקצה השני של העולם אבל פילוספיית החיים שלו זהה לשלי; לנגן בתוף ולגלות שתוך דקות צצים אנשים וכלי נגינה מכל עבר, שמתערבלים בג'אם ספונטני בחיבור שרק מוזיקה יכולה לעשות; ויותר מכל, לשמוע את הסיפורים האנושיים שהמשיכו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם.

איוונה הייתה בעלת סטודיו ליוגה ומסאג' תאילנדי בסרביה, שעזבה אותו לטובת כמה חודשים של טיול באסיה. היא הייתה מאוהבת בתורות הרוחניות של הודו, הכירה את כל המאסטרים, הגורואים, ושיטות התרפיה והמדיטציה שקיימות. האריש נולד בהודו ועבר בגיל שנתיים לדובאי, בירת איחוד האמירויות הערביות ובין הערים העשירות בעולם. בגיל עשרים וחמש הוא הקים את חברת הנפט הראשונה שלו ובגיל שלושים כבר היו בבעלותו ארבע חברות. הוא טס לפגישות בכל רחבי העולם, מבלה בכל מדינה כמה שעות וטס מיד חזרה. חייו היו בלבול של ג'ט לג ונסיעות עסקים מטורפות. לפני כמה חודשים, בגיל ארבעים ו-, הוא מכר את כל החברות שלו, קנה אופנוע בדלהי ונסע איתו עד לרישיקש (כ250 ק"מ). בלילה אפוף עשן על המרפסת, שיתפתי אותם בתחושת חוסר הוודאות שעדיין שכנה בתוכי: על טיסה שפוספסה, על שאלות בראש שלא נותנות מנוח, על הרגשה של מקום מוכר אך מנוכר. והם שיתפו אותי בחזרה: על טיסות שפוספסו (מסתבר שזה קרה לכולם), על אירועים רעים שהתבררו כטובים, על ציפיות ואכזבות, על נהר החיים שבסוף תמיד מגיע לים. למחרת הפגישה שלנו הם יצאו לטיול על האופנוע של האריש למפל ומערה באזור. מאוחר יותר התברר לי, שהם גם הפכו לזוג. נהניתי לחשוב שאולי באמצעות השיחה הפתוחה שהתאפשרה באותו ערב, תרמתי גם אני להתהוות סיפור האהבה ההרפתקני הזה :)

שרה הייתה גרמניה בת 30 שהגיעה לעשות קורס מורים ליוגה לאחר שסיימה מערכת יחסים של 8 שנים; סָת היה אנגלי ממוצא הינדי עם נימוסים עילאיים, שידע לדבר בחמש שפות לפחות; סופיה הייתה ספרדיה עם חיתוך דיבור של טלנובלה ארגנטינאית ("אוי דיוס מיו!"); כריס היה אנגלי שמכר את כל רכושו ויצא לטיול בכל היבשות בעולם; מייק והרולד היו שני היפים אוסטרלים שחזרו כל יום עם קעקוע חדש במקום אחר בגוף; קמיליה הרומניה נמצאת כבר שנה בהודו, מבלה כל פעם מספר חודשים בגסטהאוס אחר שהיא אוהבת, שם היא עובדת תמורת מיטה וארוחות וכך כמעט ולא מוציאה כסף.

סצנה רישיקשית מוכרת
סצנה רישיקשית מוכרת

יחד איתם, החיים התחילו להתיישר למעין שגרה עצלה. העצלנות האופיינית לתיירות בהודו השתלטה עלי. ביליתי שעות במסעדות, מזמין עוד מנה ועוד מנה, ובין לבין מנסה מקצבים חדשים על התוף. לפעמים קמנו מוקדם לשיעור יוגה, לפעמים קמנו מאוחר כדי לרבוץ על החוף. לפעמים לקחנו אופנוע כדי לנסוע לראות מפל, לפעמים יצאנו בערב לנגן בג'אם סשן באחת המסעדות. לפעמים ישנתי בחדר ולפעמים נגמר המקום אז ישנתי במרפסת בחוץ. עם הזמן נהייתי עייף ולא מסופק… לא הרגשתי בריא, לא מעוניין, ללא מוטיבציה ואנרגיה והתאהבות בחיים, ללא כל הרגשות שציפיתי להרגיש.

ברישיקש יש רחוב אחד מרכזי ורועש, מלא ג'יפים וקבצנים, שנראה לי מרגש וחי בטיול הקודם, אבל עכשיו הרגיש לי מעיק. היה ברור לי שהודו לא השתנתה – אלא אני הוא זה שהשתנתי. פחדתי לחשוב שאולי תכננתי את הטיול בשביל עצמי שלפני שנה, בלי להתחשב בשינויים שעברתי באופי ובדרך המחשבה. אבל לא התכוונתי להתייאש. החלטתי שהגיע הזמן לחוויה שונה ומרגשת, והתחלתי לקרוא על טראקים הרפתקניים בהימלאיה.

באותו ערב התחיל לרדת גשם המונסון האחרון לעונה, והרחוב הראשי של רישיקש, לקסמן ג'ולה (Laxman Jhula), הפך לנהר של מים, בוץ וחרא של פרות שצפו בו בעצלתיים כמו אבובים בירדן. דווקא שכולם התחבאו בצידי הדוכנים, אני התחלתי להתרגש ולשמוח. זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות גשם מונסון באסיה! נשמתי עמוק ויצאתי החוצה בידיים מורמות אל על. הג'יפים, האופנועים ועולי הרגל הפסיקו את השאון הרגיל ורק פרות עצלות עוד הלכו באמצע הכביש בדרכן למצוא מחסה. עם הפרות פסע ישראלי משוגע אחד צעד בצעדים גדולים ובחיוך בטוח, רטוב עד עמקי נשמתו, אל עבר נהר הגנגה לטבילה קפואה ובוצית. להתפלש בבוץ, לקפוץ בשלוליות, להתנער במים כמו ילד, לזלוג את הרגע, ובין טיפות המים גם החלטתי החלטה: מחר אני מתחיל את הטיול שלי מחדש. האם זה אי פעם מאוחר מדי להתחיל שוב? אנשים מוכרים את כל מה שעבדו בשבילו בגיל 40 כדי לצאת לטייל…עוזבים עבודה בטוחה בבית בשביל הרפתקה מסחררת…מתאהבים ביוגה ובמדיטציה, רודפים אחרי נחשים, עולים על אופניים ויוצאים לדרך…אז מי אני שאתפשר?!

השקט מחכה לי שאבוא לקבל אותו. ומחר הולך להיות הצעד הראשון…

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים